הסכמי ממון

ליצירת קשר

כאשר בני זוג מנהלים חיים משותפים ומעוניינים להמשיך ולנהל את הקשר הזוגי ביניהם בתור "ידועים בציבור" או אפילו להינשא, הקשר הזוגי לבטח כולל  יחסי חברות, משפחתיות, אהבה, הרחבת המשפחה וכדומה. בד בבד ובלתי נמנע, קשר זוגי כולל גם ענייני ממון ורכוש. במקרים בהם צבר אחד הצדדים או שניהם את הממון והרכוש כמו כספים, נכסים, מניות, ירושות או מתנות לפני החיים המשותפים נוצר הצורך להסדיר את הממון והרכוש מבעוד מועד בטרם יכנסו הצדדים למסגרת מערכת היחסים החדשה המהווה ישות משפטית חדשה בדומה לשותפות עסקית לכל דבר ועניין.

בחלוף השנים ועם בוא הילדים, כל נושא ההבחנה בין רכוש אישי לבין רכוש משותף של  בני הזוג הופך להיות מורכב יותר. נושא  זה הופך לבעייתי במיוחד, כאשר הצדדים מחליטים להיפרד אחת כמה וכמה אם הפרידה מלווה במלחמות משפטיות כואבות בהן מעורבים גם רגשות עוצמתיים. מאבקים אלו המתחוללים בבתי המשפט לענייני משפחה או בבתי הדין הרבניים, מובילים להפסדי ממון אדירים עבור שני הצדדים. על מנת להימנע ממאבקים אלו ולהיערך מבעוד מועד לכל תסריט אפשרי זוגות רבים עורכים הסכמי ממון לפני הנישואין או לאחר שהנישואין עלו על שרטון והצדדים עוד לא קיבלו החלטה האם להתגרש. את הסכם הממון כדאי לאשר בפני בית המשפט לענייני משפחה על מנת לתת לו תוקף של פסק דין לחילופין אפשר לאשר את הסכם הממון אצל נוטריון.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע שבמקרים בהם בני זוג חתמו על הסכם יחסי ממון, ההסכם מהווה תחליף לחוק וקובע את אופן חלוקת הרכוש.

הסכם ממון הוא חוזה הנכרת בין בני זוג המבקשים להסדיר בניהם נושאים שונים, המהווים חלק מהמערכת הזוגית. הסכם ממון כמוהו כשמו, נוגע להיבטים בדבר רכוש משותף, זהו חוזה שיכול לכלול גם נושאים נוספים כגון סוגיות הנוגעות למשמורת ילדים, מזונות ילדים, מזונות אישה ועוד. חוק יחסי ממון, מתייחס לעניין קיומו של הסכם ממון בין בני זוג נשואים כדת משה וישראל ומציין, כי במידה וההסכם אינו קובע אחרת, יחול חוק יחסי ממון. הפסיקה הכירה בהסכמי ממון של בני זוג שלא נישאו / ידועים בציבור / פסולי חיתון / נשואים בנישואים אזרחיים וכדומה אשר חתמו על הסכם ממון ונתנו לו תוקף גם כאשר לא התקיימה חתונה כדת משה וישראל.

הסכם ממון מקבל תוקף רק כאשר הערכאה המאשרת נוכחה לדעת כי בני הזוג גיבשו אותו בהסכמה חופשית ותוך שהם מבינים את תוצאותיו ומשמעויותיו.

הסכם זה, נועד לשקט הנפשי של בני הזוג, היות ואף אחד אינו יודע מה יילד יום, אחת כמה  כאשר מתווספים הילדים לקשר הזוגי.

לאחר שנחתם הסכם ממון, במידה ואחד מבני הזוג מעוניין לבטלו, יהיה עליו להוכיח עילות לביטול הסכם הממון כגון: הפרת הסכם הממון, עושק, מרמה, הטעיה או פגם מהותי בכריתת הסכם הממון. על מנת להוכיח לבית המשפט כי צריך לבטל את הסכם הממון יש להציג בפניו עילה חזקה דיה, לדוגמה שהצד השני הסתיר דבר מה במועד עריכת הסכם הממון שיש בו כדי להשפיע על הצד השני לו היה מודע לו במועד החתימה על הסכם הממון ולא חותם עליו בגלל מידע זה שהוסתר על ידי הצד השני.

הפרת הסכם ממון על ידי אחד מבני הזוג, מהווה הפרת הסכם ומוגדרת בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 כמעשה או מחדל שנעשה בניגוד להסכם. הצד הטוען להפרת ההסכם הוא הצד עליו מוטלת החובה להוכיח לבית המשפט, כי הצד השני התנהג באופן שהיה מנוגד לחוזה וכי התנהגות זו היא שגרמה לו להפסד או לנזק. בן זוג שמבקש לתבוע פיצויים מהצד השני, יכול לעשות כן בהתאם לסעיף 2 לחוק החוזים לחילופין יכול אותו בן זוג אשר נפגע מהפרת ההסכם לתבוע סעד של ביטול הסכם הממון בשלמותו. גובה הפיצויים נקבע בהתאם למידת הנזק או לקבוע בסעיף השיפוי בהסכם הממון, אשר קובע מראש מה סכום הפיצויים שיש לשלם לבן הזוג בגין הפרת ההסכם.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973

חוק יחסי ממון חל על זוגות שנישאו לאחר 1974 ומסדיר חלוקת רכוש בין בני זוג במהלך הנישואין ובמועד פקיעתם, החוק נותן מענה בשלושה נושאים עיקריים: איזון משאבים, מכירת דירת מגורים והסכם ממון.

עד לחקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 חלה "חזקת השיתוף".

"חזקת השיתוף" קבעה שבמקרה של גירושין או פטירת אחד מבני הזוג, על בתי המשפט ובתי הדין הרבניים לצאת מנקודת הנחה שבמערכת נישואין תקינה בני הזוג השקיעו מאמץ משותף בקיום התא המשפחתי, כך שכוונתם הייתה לחלוק באופן מלא בנכסיהם ולכן במקרה פרידה יש לחלק ביניהם את הנכסים באופן שווה.

הסדר איזון משאבים הוא כלל משפטי הקובע את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים עם פקיעת נישואיהם (עקב גירושין או מוות של אחד מבני הזוג).

על פי ההסדר, במהלך הנישואין, שומר כל אחד מבני זוג על זכויותיו ברכושו שלו, והשיתוף בין בני הזוג מתרחש רק עם פקיעת הנישואין.

במועד ביצוע ההסדר, מתבצעת הערכת שווי לנכסיהם של בני הזוג (נכסים משותפים ונכסים השייכים לכל אחד לחוד).

נכסי בני הזוג מחולקים ביניהם שווה בשווה, כך שאם קיים הפרש לטובת אחד מבני הזוג, הוא ישלם לבן הזוג השני את גובה ההפרש, באמצעות מתן זכויות בנכס או תשלום כספי.

למרות האמור לעיל, בית המשפט יכול להורות כי נכסי בני הזוג לא יחולקו ביניהם שווה בשווה, אלא באופן אחר, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית

ישנם נכסים שאינם נכללים בהסדר איזון המשאבים, ובמועד הפרידה בן הזוג שהם שייכים לו בלבד לא יידרש לחלוק בהם עם בן הזוג השני או לשלם הפרשי איזון בגינם.

עם זאת, בן הזוג השני יכול לנסות ולהוכיח כי התקיים שיתוף בנכסים אלה, או שהתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית.

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 קובע שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית מרכושם המשותף אך יחד עם זאת מוסיף החוק וקובע שנכסים שהיו שייכים לבן הזוג לפני הנישואין, או שקיבל אחד מבני הזוג בירושה או במתנה במהלך הנישואין, לא יחולקו בין בני הזוג.

כמובן שלכל כלל יש חריג וגם כאן הפסיקה התפתחה והשתנתה בהתאם למציאות חייהם של הצדדים.

דילוג לתוכן